הפרעות השינה נפוצות ביותר. כמעט כל אחד חווה בחייו לפחות פעם אחת "לילה לבן" ללא שינה.
כ-30% מהאוכלוסיה סובלת מהפרעת שינה למשך שבועות או יותר, שגורמת להפרעות משמעותיות בתפקוד היומי. בשנים האחרונות מתפתחת במהירות התמחות חדשה ברפואה הנקראת "רפואת שינה". מומחיות רופא השינה היא אבחון וטיפול בכל הפרעות השינה. במסגרתה של "רפואת השינה" אופיינו סוגים שונים של הפרעות שינה, ופותחו שיטות אבחון וטיפול חדשות.
הפרעות השינה מתחלקות למספר סוגים עיקריים:
א. נדודי שינה (אינסומניה).
ב. ישנוניות יתר (היפרסומניה).
ג. דום נשימה בשינה.
ד.הפרעות בתזמון השינה והערות (הפרעות בשעון הביולוגי).
ה.פאראסומניות (אירועים אוטומטיים המתרחשים בזמן השינה).
א. נדודי שינה:
15%-10% מהאוכלוסיה סובלים מנדודי שינה כרוניים. רבים מהם צורכים טיפול תרופתי, נפשי או רפואי. נדודי השינה יכולים להיות משניים לבעיה גופנית או נפשית. אך ב- 20%-10% מן המקרים לא מוצאים בעיות כאלו, ואז מדובר בנדודי שינה ראשוניים (אינסומניה פסיכופיזיולוגית).
נדודי השינה יכולים להתבטא בשלוש צורות: קשיי הרדמות, יקיצות תכופות משינה ויקיצה מוקדמת. יכול להיות גם שילוב של שתיים או שלוש הבעיות.
נדודי השינה יכולים להופיע בכל גיל. החל מתינוקות שמתקשים להירדם, מקיצים פעמים רבות בשנתם, ומדירים גם שינה מעיני הוריהם, וכלה בקשישים ששנתם קטועה ושיטחית.
רופא השינה באמצעות כלי האבחון שבידיו, מסוגל לקבוע את סוג נדודי השינה. לאחר שקבע אבחנה הוא יטפל במקרים הראשוניים,ויפנה לטיפול מתאים גופני,או נפשי, את המקרים המשניים.
ב. ישנוניות-יתר:
5%-4% מן האוכלוסיה סובלים משילוב התופעות של עייפות מתמשכת ונטייה להירדמויות בלתי רצוניות. לישנוניות השפעה ניכרת על התפקוד היומי, במיוחד בפעילויות הדורשות ערנות כמו נהיגה ועבודה. ישנן הפרעות שינה ראשוניות הגורמות לישנוניות, וכן ישנוניות הנגרמת באופן משני עקב בעיות גופניות ונפשיות. דוגמא להפרעת שינה ראשונית היא מחלת הנרקולפסיה, ולהפרעת שינה משנית - תסמונת דום נשימה בשינה.
"רדמת" (נרקולפסיה)
זוהי מחלה תורשתית השכיחה ביפן וארצות המערב. התברר שבישראל (כנראה ביהודים ובערבים בכלל) היא נדירה. היא מתבטאת בישנוניות ניכרת, בהתקפים של חולשת שרירים ובשיתוק שמופיעים בזמן התרגשות. החולה הנרקולפטי מדווח גם על הזיות המופיעות בזמן ההרדמות וכן על יקיצות משינה עם הרגשת שיתוק. התברר שקיימת אצל הנרקולפטים הפרעה במנגנוני שנת החלום, אותה ניתן לאבחן בקלות בבדיקות השינה במעבדת השינה. היום ידוע שישנו בחולים אלו גם סמן גנטי ייחודי הניתן לגילוי בבדיקות דם. הטיפול במחלה הוא על ידי הדרכת הרגלי שינה מתאימים וטיפול תרופתי.
ג. נחירה ותסמונת דום נשימה בשינה:
נחירה חזקה בשינה היא לרוב בעיה חברתית, לעיתים מטרידה מאוד. כ-50% מאוכלוסיית המבוגרים נוחרת. אך נחירה יכולה להיות גם סימן להפרעת נשימה חסימתית משמעותית בשינה, לה יש השלכות חשובות על התפקוד היומיומי, על הבריאות, ואפילו על תוחלת החיים.
הנחירה נגרמת עקב התרופפות דפנות דרכי הנשימה העליונים באזור החיך הרך והלוע. אויר הנשימה גורם לרטט של הדפנות הרופפות, שמתבטא ברעש הנחירה. כאשר ההתרופפות משמעותית עלולה להיווצר חסימה מוחלטת של דרכי הנשימה והפסקת נשימה ממושכת. במשך לילה אחד יכולות להתרחש מאות הפסקות נשימה שברובן נגרמות ירידות ברמת החמצן בדם. כל הפסקות הנשימה מסתיימות ביקיצות קצרות (אותן לא זוכרים בבוקר) הפוגעות באיכות השינה. אדם הסובל מתסמונת דום נשימה בשינה, סובל מעייפות קשה ומנטיות להירדמויות מרובות בלתי רצוניות. התסמונת גורמת ליתר לחץ דם, למחלות לב ולאירועים מוחיים, וכתוצאה מכך גם לקיצור תוחלת החיים. גברים סובלים יותר מנשים מנחירה והפסקות נשימה בשינה, והמחלה מתקדמת עם הגיל.
האבחנה מתבצעת על ידי רישום שינה לילי במעבדת השינה, או בביתו של הנבדק.
הטיפולים האפשריים בתסמונת הם:
1. ירידה במשקל.
2. שימוש במכשיר להזרמת אויר דרך מסיכה אפית (CPAP).
3. ניתוח לסילוק רקמות עודפות בחיך ובלוע.
4. התקן דנטלי לשימוש בזמן השינה.
ד. הפרעות בתזמון השינה (שעון ביולוגי):
יש אנשים שהם ערניים ופעילים יותר בשעות הבוקר ("ציפורי בוקר") ויש המעדיפים את שעות הערב והלילה ("ינשופי לילה"). כאשר הנטייה הזו לשעות המוקדמות, או המאוחרות, הופכת להיות קיצונית ומגבילה, מדובר בהפרעה בשעון הביולוגי.
במיוחד מוכרת ומציקה היא תסמונת "הפאזה המאוחרת". אדם הסובל מהתסמונת מסוגל להירדם רק בשעות הלילה המאוחרות, או למעשה בשעות הבוקר המוקדמות, ומעדיף לישון במשך כל הבוקר עד צהריי היום. אנשים כאלה אינם מסוגלים להירדם בשעות הערב הרגילות ומתקשים מאוד להקיץ בבוקר. כאשר הם נדרשים להקיץ בשעות הבוקר הרגילות, נגרמת להם הפרעה משמעותית בתפקוד היומי.
תופעה הפוכה מתרחשת אצל אנשים הסובלים מתסמונת "הפאזה המוקדמת". הם מקדימים להירדם בלילות ולהקיץ בבקרים. תופעה זו נדירה יותר.
אבחון ההפרעה בתזמון השינה נעשה ע"י רישום של מקצב הפעילות היומי באמצעות מכשיר המוצמד לפרק כף היד בדומה לשעון (אקטיגרף) במשך שבוע או שבועיים, בסביבה הטבעית של הנבדק.
הטיפול בהפרעות בשעון הביולוגי הוא ע"י שימוש בשיטות התנהגותיות, בהורמון הטבעי מלטונין, ובחשיפה לאור בעוצמה גבוהה בשעות מסוימות.
ה. פאראסומניות:
זוהי קבוצה של תופעות שונות המתרחשות בזמן השינה. הן אינן גורמות בד"כ להפרעות שינה וערנות.
בקבוצה נכללות תופעות הקורות בשינה בצורה אוטומטית, כמו הליכה, דיבור, צעקות והרטבה, וכן הפרעות בחלימה ופעילויות מוטוריות שונות.
במקרי הפאראסומניות השונות. לא תמיד נדרש אבחון במעבדת השינה. לעיתים די בסיפור המטופל ומשפחתו, כדי לאבחן את התופעה ובמידת הצורך לטפל בה. במקרים אחרים נעשית בדיקה מעבדתית על מנת לברר את מהות ההפרעה וסיבותיה.